בוגרת רביבים ב"ועידת יהדות ישראל והעולם"
חמוטל אור אלבז, בוגרת מחזור י"ב של תכנית רביבים ומורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון דרכא רנה קסין בירושלים, ייצגה את תכנית רביבים ב"במת הייד פארק לצעירים" ב"ועידת יהדות ישראל והעולם" שנערך ב- 30 באוקטובר 2019 בירושלים.
חמוטל אור אלבז, בוגרת מחזור י"ב של תכנית רביבים ומורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון דרכא רנה קסין בירושלים, ייצגה את תכנית רביבים ב"במת הייד פארק לצעירים" ב"ועידת יהדות ישראל והעולם" שנערך ב- 30 באוקטובר 2019 בירושלים.
חן עמרם, בוגרת מחזור י"ד של רביבים, מורה לתנ"ך בעתיד למדעים בלוד ורכזת מעורבות חברתית בביה"ס, מספרת בספוקן וורד, בצורה מרגשת וכנה על החוויה שלה כמורה בתקופת מגיפת הקורונה. צפו בקטע כאן.
אריאל סרי-לוי, מחזור ח' ברביבים, מרצה לחינוך ומקרא במכללת דוד ילין בירושלים
יעל שפיגלמן, בוגרת מחזור י"ב, מורה לתנ"ך בבית ספר תיכון גבעת גונן בירושלים
יוזמה חינוכית ייחודית של פסית שיח, בוגרת מחזור ב' ברביבים, מנהלת התיכון בבית ספר "קשת", בית הספר הדמוקרטי, יהודי-פלורליסטי בזכרון יעקב
בוגר מחזור ו', מנהל בית ספר שש שנתי לחינוך סביבתי עין גדי
סיפור קצר נוסף של נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו, שמספר על תלמידים שונים במערכת החינוך מנקודת מבט מיוחדת: סיפור קצר נוסף מאת נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו ומורה לתנ"ך והסטוריה בתיכון הראל, מבשרת ציון. קראו עד הסוף!
הצופה מן הצד
דורות על גבי דורות של תלמידים חוויתי. מה לא ראיתי? תלמידים חצופים, חכמים, עצלנים, אלה שסיפרו להם ש"יש להם הרבה פוטנציאל, אבל", אלה שסיפרו להם שלא יצא מהם כלום והם הפכו להיות מנכ"לים, קצינים, אנשי עשייה מהשורה הראשונה. חלקם אפילו נהיו מפורסמים. המפורסמים טענו בראיונות לעיתון שדווקא המשפטים האלה, חסרי המוטיבציה, הם אלו שזמזמו להם באוזן וכל הזמן דחפו אותם קדימה. כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמם. ממפקד, לקצין, למ"פ, ובסוף כשהשתחררו חיכתה להם משרה נכספת. הם חזרו לבית הספר בטקס יום הזכרון בראש מורם ואני ראיתי אותם מרחוק, גאים במדים עם הסיכות הנוצצות והכומתה שיושבת בנחת על הכתף. לא אמרתי להם כלום. לא העזתי. אבל גם ראיתי את המורה, מת מבושה, שאמר להם שמהם לא יצא כלום והוא כבר חמש עשרה שנים תקוע באותו מקום והתלמיד שלו עם עתיד מזהיר מחייך אליו חיוך נצחון. מנסה לתפוס את מבטו.
את מי עוד פגשתי? פגשתי את העייפים. שמגיעים לבית הספר אחרי לילה שקשה באמת לקרוא לו ככה. שהחיים שלהם זה מאבק אחד מתמשך. ניסיתי לתת להם תמיכה, טיפת מרגוע אחרי הלילה הקשה בו המזרון היה זרוק על הרצפה והם איכשהו ישנו בין שלושה אחרים, לעתים אחים, לעתים זרים. וזה עוד במקרה הטוב. לפעמים היו צריכים לעבוד כל הלילה באולם האירועים האיזורי "פריחת הלוטוס" כדי איכשהו להחזיק את הראש של המשפחה מעל המים. כי האבא נכה או האמא חולת נפש או אלוהים יודע מה. אנשי מוכי גורל שהמורה לספרות הייתה נוזפת בהם שהם נרדמים בשיעור בדיוק באמצע שהם קוראים שיר של יהודה הלוי "אנכי במזרח וליבי בסוף מערב..." והמורה הייתה מתחילה להסביר שיהודה הלוי פיזית נמצא במקום אחד אבל מבחינה נפשית הוא במקום אחר. והרגשתי. הרגשתי איך זה מתאר את מה שאותם אומללים מרגישים באותו רגע. "אנכי בכיתה וליבי מלא דאגה...". אם אותה מורה הייתה יודעת רק רבע ממה שעובר עליהם.
פגשתי את המוצלחים. אלה שלא באמת הזדקקו לי או לבית הספר. שהראש שלהם כבר גלגל את החיים שלהם שלושים שנים קדימה. לרוב הם באמת הצליחו, הגיעו רחוק. הם היו יפים, שאפתניים, אמביציוזיים, תלמידים מצטיינים, אהובים, פופולריים. שאם היה תור אצל אלוהים אז הם איכשהו לקחו ממנו הכל. וכשהם הוציאו במבחן תשעים או מאה זה רק בגלל שבהסעה לבית הספר הם רפרפו על החומר במהירות ואיכשהו קלטו אותו. הלימודים לא היו בראש מעיניהם למען האמת בעיקר כי הם לא היו צריכים אותם. היה הסכם לא כתוב בינם לבין המורים שזה בסדר. הם לא תמיד יהיו בשיעור או וכל עוד הם תורמים במסגרת המעורבות החברתית או תנועת הנוער ומוציאים ציונים גבוהים אז הכל בסדר.
והיו את חסרי האמונה. מהם הכי חששתי משום שלהם הכי דאגתי. כאלו שלא חוו הצלחה או הישג אחד בחייהם. והם כבר התרגלו לזה, וגם שכבר היה משהו שהם יכולים להצליח בו- כמו לצייר את הגלופה לטיול השנתי של סוף השנה או לארגן את הערב הכיתתי ולהגיד מי מביא מה, הם פחדו. כי הכשלון וחוסר האמונה היה טבוע כל כך עמוק ב-ד.נ.א שלהם שהם כבר העדיפו לא לנסות. אותם ניסיתי לדחוף קדימה, ולעתים גם לתת להם משענת. כי כמה זמן אפשר להרגיש שאתה נכשל שוב ושוב. לעתים המורה שאלה שאלה והם מלמלו איזו תשובה שרק אני שמעתי ורק אחרי כמה ניסיונות המוצלח של הכיתה זרק את התשובה הנכונה, בבטחון, בקול. ושאלתי אותם אבל למה, למה לא צעקתם את התשובה. הייתם יכולים לזכות במעט אהדה ותחושת הצלחה. ולא הייתה להם תשובה. רק משכו בכתפיים. ובשיחה האישית עם המחנך החדש עם הניצוץ בעיניים ששאל אותם מה הם אוהבים לעשות, לא הייתה להם תשובה. וכשניסה שוב ושאל אז מה חשוב לך או מה עושה לך טוב הם שוב משכו בכתפיים. וכל כך כאב לי עליהם. כי מהו האדם אם לא סך שאיפותיו וחלומותיו.
אהבתי מאוד את המצחיקים. אלו שדאגו תמיד לשעשע את הכיתה וגם אותי. היו כאלו מוצלחים ממש שאפילו גרמו לרציניים שבמורים להחניק את צחוקם. אבל גם להם דאגתי, כי זכרתי תמיד את הסיפור על הליצן שראו אותו בוכה, ושאלו אותו למה הוא בוכה אז הוא אמר 'אני בהפסקה'. הצחוק, כמעט תמיד, בא לכסות או לחפות על משהו. הבנות היו מסתכלות עליהן בהערצה ולרוב הם היו מרכז הכיתה. אלו שבהפסקות נצמדים אליהם, רוצים בקרבתם ומבקשים לקבל מעט אבק כוכבים.
בחיי שראיתי מאות תלמידים. ותמיד תמיד הייתי שם בשבילם. וכל אחד מהם היה עולם ומלואו. יום אחד הגיעה לבית הספר מנהלת חדשה, עם מילים מפוצצות וחזון מפה עד הירח. היא החליטה שמקומי כבר לא בבית הספר. שהגיע הזמן לעבור 'ללמידה מוטת עתיד' ושמקומי כבר לא פה. ככה היא אמרה. לא התנגדתי. רציתי לספר לה- על החריטות, על המסטיקים, על מילות האהבה, על הסוד שהתגלגל עלי, על ראשים עייפים שנרדמו. אבל לא העזתי. בצהריים הגיע אב הבית ופשוט גרר אותי החוצה. ככה. כמו שאני.
אחרי הכל, אני בסך הכל שולחן.
נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו זכה בתחרות סיפורי מתמחים של משרד החינוך: סיפור קצר מאת נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו ומורה לתנ"ך והסטוריה בתיכון הראל, מבשרת ציון. הסיפור זכה בתחרות סיפורי מתמחים של משרד החינוך.
סיפור מתמחה
בראשון לספטמבר התייצבתי בשערי בית הספר בו אני עתיד לחנך. המולת התלמידים, רעש הצלצול שלא השתנה מזה עשרים שנה, ניחוח הבורקסים מהקפיטריה וההתגודדות הבלתי מוסברת סביב הלוקרים וחדרו של אב הבית זרקו אותי שתיים עשרה שנה אחורה ליום בו סיימתי את חובותיי כתלמיד מן המניין במדינת ישראל. אמנם למדתי בבית ספר אחר מזה שאני מחנך בו כעת, אך הדפוסים, אפעס, אותם דפוסים.
עשר דקות לצלצול ואני גאה בעצמי שלקחתי זמן נוסף כדי להתארגן במציאת הכיתה ובארגון החומר על הלוח ממש כמו שלמדתי באוניברסיטה. ניסיתי לתפוס את סיגל (כל השמות והפרטים שונו כדי לשמור על צנעת הפרט, אולם האירועים מבוססים על אירועים אמיתיים), רכזת הספרות בבית הספר, בה פגשתי לראשונה ביום ההיערכות שהתרחש לפני כמה ימים בבית הספר- יום גדוש מאפים בלתי מזוהים, מורים שהמבט שלהם מספר שהם חייבים שבתון, מעגלי שיח של 'איך היה החופש' ו'מהו חינוך בשבילך', בדיחות פנימיות של המורים הוותיקים והמון המון מורות עם עגלות ובהם תינוקות בבוכים שכנראה מבינים שגם עליהם נגזר להגיע לכאן יום אחד.
"סיגל!" קראתי לה והייתי גאה בעצמי שזכרתי את שמה, "מה שלומך נתנאל? איך הייתה החופשה? אתה נכנס עכשיו לי'7, את חוברת הספרות שלמדו השנה תוכל להשיג אצל מיכל המזכירה, היא נמצאת על יד חדר מורים העליון, בהצלחה!"
5 דקות לצלצול שמכריז עלי כמורה מתמחה מן המניין. איפה זה י'7? איזו חוברת ספרות? ומי זאת מיכל המזכירה? כל כך הרבה בלגן בראש, שמיניסטים שגבוהים ממני בראש חולפים על פני עם חיוך זחוח של "אני שמיניסט, אני על גג העולם" ואני תוהה אם אני, המורה, יכול לשאול אותם על דרכי ההתמצאות בבית הספר- בכל זאת הם כאן שנתיים יותר ממני, מצד שני אני מורה. אני יודע כל. אני תופס שמיניסט שנראה לי חביב ושואל אותו על י7 ועל מיכל המזכירה- הוא מדבר במהירות ובקול שלא היה מבייש זמר ברטון באופרה המלכותית של לונדון.
4 דקות לצלצול ואני יוצא לדרך. תחושה חזקה עולה בי שהאדריכל של בית הספר זה אותו אדריכל של התחנה המרכזית בתל אביב. אני מסתובב בין המסדרונות האפרוריים מדי פעם מציץ לתוך כיתות ורואה את אותם וילונות על זמניים מתנופפים להם ברוח, הם כנראה כאן משנות השמונים, אני חושב ביני לבין עצמי.
3 דקות לצלצול ואני רואה שלט שמכריז 'מזכירות' סביבו נדחקים הורים, מורים, ילדים ואנשי צוות שונים שכל רצונם הוא להגיע למזכירה- מגיע תורי ואני מבקש את החוברת ספרות לשנת תשע"ט לכיתות י', המזכירה צולבת בי מבטים שגורמים לי להרגיש שעשיתי משהו לא נכון. "כאן זאת מזכירות תלמידים, אם אתה רוצה ספרים לך למיכל במזכירות צוות, קומה אחת למעלה, עד סוף המסדרון, חדר שלישי מימין", היא יורה את הוראות ההגעה במהירות ואני מרגיש שכל מה שלמדתי באוניברסיטה, כל מה שלמדתי בחיים, וכל טרק מטורף שעשיתי בניו זילנד אחרי הצבא לא הכינו אותי לרגע הזה- רגע של חוסר אונים של ממש, רגע שאתה תוהה אם בחרת במקצוע הנכון רגע לפני שאפילו התחלת אותו.
2 דקות לצלצול- אני מריץ בראשי את ההוראות של המזכירה-של-מזכירות-תלמידים-שהיא-כנראה-לא מיכל. "קומה למעלה, עד סוף המסדרון, חדר שלישי מימין", אני משנן לעצמי את המילים שוב ושוב. אני מגיע לחדרה של מיכל. מתנשף. עייף. מבולבל. אני נוקש בדלת האדומה שמולי- שוב ושוב. תחילה נקישות חלשות, בהמשך נקישות יותר חזקות. אין מענה. ראש מציץ מהחדר ליד, פנים נעימות עם חצי חיוך פרוש עליהן, "אתה מחפש את מיכל? היא בחופשת לידה ותגיע רק בעוד שבועיים, אם אתה צריך משהו אתה יכול בינתיים לפנות למזכירות תלמידים" הדלת נסגרת ואני מרגיש כמו הגיבור בסיפור של קפקא.
דקה לצלצול- "לא חשובה כרגע החוברת ספרות, העיקר למצוא את י'7 ולהתחיל את השיעור על 'בסי פופקין' של בשביס זינגר", אני חושב לעצמי. הסיפור מספר את סיפור חייה של יהודייה ניו יורקית מראשית המאה הקודמת שחוותה אובדן טראגי של בעלה, בעקבות האובדן היא עוברת תהליך של גילוי עצמי מחדש לאחר שנים של אבל והסתגרות. אלוהים יודע מי החליט אי שם במשרד החינוך מדוע חשוב שילד בכיתה י' יכיר את הסיפור הנ"ל, אבל ניחא, זה המצב.
הצלצול תופס אותי בדיוק ברגע שאני מזהה פנים מוכרות לרפואה- יעל, סטודנטית שלמדה שנה מעליי באותו החוג, "יעל! את יודעת אולי איפה זה י'7?" לא שלום, לא מה נשמע, כל עולמי הצטמצם באותו רגע למציאת י'7. "זה ממש מאחוריך" עונה יעל בחיוך, ומאחורי אני רואה באותיות של קידוש לבנה את הצירוף המיוחל של האות והמספר שחיפשתי, ממש כמו בלוטו- י'7. אני נכנס לכיתה בחרדת קודש, מנסה להסתיר את אגלי הזיעה וההתרגשות שמילאו אותי במהלך הבוקר. "בוקר טוב כיתה י'7, שמי נתנאל ואני אהיה המורה שלכם לתנ"ך ולספרות השנה, חשוב לי להכיר את השמות של כולכם ואני מקווה שבשבוע הבא אני כבר אכיר את כולכם. לפני שנתחיל, למישהו יש שאלות?". שלוש ידיים מונפות באוויר- הראשון, נראה כמו מלך הכיתה לשעתיד מחייך חיוך מרוצה ופותח את פיו, אני חושש שהוא הולך לשאול שאלה שאני לא הולך לאהוב- "נתנאל" הוא אומר "השנה רק התחילה והרגע הגענו מהחופש, אולי תתן לנו איזה שיעור חופשי ככה, להתחיל את השנה בטוב?". צחקוקים חנוקים נשמעים סביבו, כשהם מזהים שאני מחייך הצחקוקים הופכים לצחוק של ממש שסוחף אחריו כיתה שלמה, כולל אותי, אנחנו מתקשים לעצור את גל הצחוק שפשט בכיתה ופירק בתוכו כל כך הרבה מתחים וחששות, של כולנו. אני מצליח להרגע מהצחוק ושואל את העלם לשמו, "נדב" הוא עונה ואז משלים ל"נדב אהרוני"- משל היה ג'יימס בונד של בית הספר. "נדב," אני אומר "שיעור חופשי לצערי לא תקבלו, אבל אני מבטיח לך שהולך להיות לנו מעניין יחד השנה" אני עונה לו בקריצה.
יש לי תחושה שאני הולך לאהוב את כיתה י'7.
נדב חרובי, בוגר מחזור ז' ומורה בתיכון ליד"ה בירושלים
אסנת אלדר היא בוגרת מחזור א' ברביבים. עם תום לימודיה במחזור א' בתכנית רביבים בשנת 2004, אסנת אלדר לימדה את המקצועות תנ"ך, ספרות ומחשבת ישראל בבתי ספר ממלכתיים על-יסודיים בישראל במשך שנים רבות.
עם החזרה ארצה החלה בלימודי רבנות, בבית המדרש הישראלי לרבנות של התנועה הרפורמית בירושלים.
כיום אסנת מנהלת את מרחב חיפה והעמקים וכן את תכניות הלל"י בקרן תל"י ומשמשת כרבה של הקהילה הרפורמית 'סולם יעקב' בזיכרון יעקב.
לאחרונה, יצא ספר השירה הראשון שלה, 'בארה של מרים' בהוצאת אופיר תעשיות דפוס בע"מ.
לקראת שנת תשפ"א אסנת חיברה את התפילה להלן.
אסנת נשואה לדניאל, אם לשלוש בנות מקסימות ומתבגרות וחיה בקיבוץ 'רמות מנשה'.
אֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
בְּשִׁלְהֵי הַשָּׁנָה הַמִּסְתַּלֶּקֶת, כְּשֶׁהַמִּלִּים נִתְקָעוֹת בַּגָּרוֹן, נִשְׁבָּרוֹת לִרְסִיסִי אוֹתִיּוֹת הַמְּסָרְבוֹת לְהִתְרוֹעֵעַ זוֹ עִם זוֹ, לְהַשְׁלִים וּלְהִתְגַּלֵּם לְמִשְׁפָּטִים שֶׁל חֶמְלָה וְשֶׁל אַהֲבָה, נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפָר הַזּוֹעֵק תְּקִיעָה... שְׁבָרִים... תְּרוּעָה...
קוֹלוֹ קוֹרֵעַ אֶת שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם בִּתְפִלָּה שֶׁהַשָּׁנָה הַנִּפְתַּחַת תִּהְיֶה שָׁנָה שֶׁל מְחִילָה וְשֶׁל רַחֲמִים.
פְּרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וְתֵן בָּנוּ שֵׂכֶל וְאֹרֶךְ רוּחַ לְקַבֵּל אֶת הַשָּׁנָה הַנִּכְנֶסֶת בֶּאֱמוּנָה וּבְאֵמוּן שֶׁתִּהְיֶה זוֹ שָׁנָה טוֹבָה מִקּוֹדַמְתָּהּ, מְבֹרֶכֶת מִזּוֹ שֶׁהִסְתַּיְּמָה.
שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלֵינוּ לִרְפוּאָה שָׁנָה שֶׁבָּהּ נִלְמַד מֵחָדָשׁ לְהַלֵּךְ חָפְשִׁיִּים וּגְלוּיִים, נְטוּלֵי מַסֵּכוֹת שֶׁל הַגּוּף וְשֶׁל הַנֶּפֶשׁ. נִתְכַּנֵּס וְנִתְקַהֵל, נִתְחַבֵּק וְנֵרָפֵא.
מִי יִתֵּן וְתוֹלִיכֵנוּ בְּשָׁנָה זוֹ בְּשָׁלוֹם, בְּאַחְוָה, בִּרְעוּת וּבִבְרִיאוֹת. שֶׁנַּחֲלִיף מִלּוֹת מִכְלָאָה, כְּסֶגֶר וְרִסּוּן, בְּמִלִּים שֶׁל אַהֲבָה וְשֶׁל חֶמְלָה.
נַרְחִיק מֵעָלֵינוּ אוֹיֵב וְאוֹרֵב, דֶּבֶר וּמַחֲלָה וּנְקָרֵב אֶל חֵיקֵנוּ יְדִידִים וַאֲהוּבִים, רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים.
מִי יִתֵּן וְיִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי הַלֵּב, וְהַנְּשָׁמָה תִּשְׁתַּחְרֵר מִכִּלְאָהּ וְתֵצֵא לִנְדֹּד בְּמֶרְחֲבֵי הַיְּצִירָה, תִּתְחוֹלֵל וְתִתְגַּשֵּׁם, כְּגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה וְהַתִּקְוָה שֶׁבִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ יָבוֹאוּ.
מִמְּטָרִים מִמְּטָרִים יִתְנַקֶּה הָאֲוִיר מֵאֲבַק הַמִּילִים הַפּוֹצְעוֹת, יִשָּׁטְפוּ הָרְחוֹבוֹת מִקִּלְלוֹת הַשָּׁנָה הַחוֹלֶפֶת וְנִצָּנִי בִּרְכוֹתֶיהָ שֶׁל הַשָּׁנָה הַנִּכְנֶסֶת יִצְמְחוּ, כַּחֲצָבִים הַפּוֹרְחִים בַּחֲצֵרוֹת.
מִי יִתֵּן וְתַחֲזִירֵנוּ בְּשָׁלוֹם לְעַצְמֵנוּ, לַנִּיצוֹץ הָאֱלוֹהִי שֶׁקַּיָּם בְּתוֹכֵנוּ, בְּכֻלָּנוּ, כְּמִי שֶׁנּוֹלְדוּ בְּצַלְמְךָ, כִּדְמוּתְךָ. מִי יִתֵּן וְהַנִּיצוֹץ יִהְיֶה לַשַּׁלְהֶבֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְאַהֲבַת הָאָדָם וְהָאֲדָמָה.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.