סיפור מתמחה
בראשון לספטמבר התייצבתי בשערי בית הספר בו אני עתיד לחנך. המולת התלמידים, רעש הצלצול שלא השתנה מזה עשרים שנה, ניחוח הבורקסים מהקפיטריה וההתגודדות הבלתי מוסברת סביב הלוקרים וחדרו של אב הבית זרקו אותי שתיים עשרה שנה אחורה ליום בו סיימתי את חובותיי כתלמיד מן המניין במדינת ישראל. אמנם למדתי בבית ספר אחר מזה שאני מחנך בו כעת, אך הדפוסים, אפעס, אותם דפוסים.
עשר דקות לצלצול ואני גאה בעצמי שלקחתי זמן נוסף כדי להתארגן במציאת הכיתה ובארגון החומר על הלוח ממש כמו שלמדתי באוניברסיטה. ניסיתי לתפוס את סיגל (כל השמות והפרטים שונו כדי לשמור על צנעת הפרט, אולם האירועים מבוססים על אירועים אמיתיים), רכזת הספרות בבית הספר, בה פגשתי לראשונה ביום ההיערכות שהתרחש לפני כמה ימים בבית הספר- יום גדוש מאפים בלתי מזוהים, מורים שהמבט שלהם מספר שהם חייבים שבתון, מעגלי שיח של 'איך היה החופש' ו'מהו חינוך בשבילך', בדיחות פנימיות של המורים הוותיקים והמון המון מורות עם עגלות ובהם תינוקות בבוכים שכנראה מבינים שגם עליהם נגזר להגיע לכאן יום אחד.
"סיגל!" קראתי לה והייתי גאה בעצמי שזכרתי את שמה, "מה שלומך נתנאל? איך הייתה החופשה? אתה נכנס עכשיו לי'7, את חוברת הספרות שלמדו השנה תוכל להשיג אצל מיכל המזכירה, היא נמצאת על יד חדר מורים העליון, בהצלחה!"
5 דקות לצלצול שמכריז עלי כמורה מתמחה מן המניין. איפה זה י'7? איזו חוברת ספרות? ומי זאת מיכל המזכירה? כל כך הרבה בלגן בראש, שמיניסטים שגבוהים ממני בראש חולפים על פני עם חיוך זחוח של "אני שמיניסט, אני על גג העולם" ואני תוהה אם אני, המורה, יכול לשאול אותם על דרכי ההתמצאות בבית הספר- בכל זאת הם כאן שנתיים יותר ממני, מצד שני אני מורה. אני יודע כל. אני תופס שמיניסט שנראה לי חביב ושואל אותו על י7 ועל מיכל המזכירה- הוא מדבר במהירות ובקול שלא היה מבייש זמר ברטון באופרה המלכותית של לונדון.
4 דקות לצלצול ואני יוצא לדרך. תחושה חזקה עולה בי שהאדריכל של בית הספר זה אותו אדריכל של התחנה המרכזית בתל אביב. אני מסתובב בין המסדרונות האפרוריים מדי פעם מציץ לתוך כיתות ורואה את אותם וילונות על זמניים מתנופפים להם ברוח, הם כנראה כאן משנות השמונים, אני חושב ביני לבין עצמי.
3 דקות לצלצול ואני רואה שלט שמכריז 'מזכירות' סביבו נדחקים הורים, מורים, ילדים ואנשי צוות שונים שכל רצונם הוא להגיע למזכירה- מגיע תורי ואני מבקש את החוברת ספרות לשנת תשע"ט לכיתות י', המזכירה צולבת בי מבטים שגורמים לי להרגיש שעשיתי משהו לא נכון. "כאן זאת מזכירות תלמידים, אם אתה רוצה ספרים לך למיכל במזכירות צוות, קומה אחת למעלה, עד סוף המסדרון, חדר שלישי מימין", היא יורה את הוראות ההגעה במהירות ואני מרגיש שכל מה שלמדתי באוניברסיטה, כל מה שלמדתי בחיים, וכל טרק מטורף שעשיתי בניו זילנד אחרי הצבא לא הכינו אותי לרגע הזה- רגע של חוסר אונים של ממש, רגע שאתה תוהה אם בחרת במקצוע הנכון רגע לפני שאפילו התחלת אותו.
2 דקות לצלצול- אני מריץ בראשי את ההוראות של המזכירה-של-מזכירות-תלמידים-שהיא-כנראה-לא מיכל. "קומה למעלה, עד סוף המסדרון, חדר שלישי מימין", אני משנן לעצמי את המילים שוב ושוב. אני מגיע לחדרה של מיכל. מתנשף. עייף. מבולבל. אני נוקש בדלת האדומה שמולי- שוב ושוב. תחילה נקישות חלשות, בהמשך נקישות יותר חזקות. אין מענה. ראש מציץ מהחדר ליד, פנים נעימות עם חצי חיוך פרוש עליהן, "אתה מחפש את מיכל? היא בחופשת לידה ותגיע רק בעוד שבועיים, אם אתה צריך משהו אתה יכול בינתיים לפנות למזכירות תלמידים" הדלת נסגרת ואני מרגיש כמו הגיבור בסיפור של קפקא.
דקה לצלצול- "לא חשובה כרגע החוברת ספרות, העיקר למצוא את י'7 ולהתחיל את השיעור על 'בסי פופקין' של בשביס זינגר", אני חושב לעצמי. הסיפור מספר את סיפור חייה של יהודייה ניו יורקית מראשית המאה הקודמת שחוותה אובדן טראגי של בעלה, בעקבות האובדן היא עוברת תהליך של גילוי עצמי מחדש לאחר שנים של אבל והסתגרות. אלוהים יודע מי החליט אי שם במשרד החינוך מדוע חשוב שילד בכיתה י' יכיר את הסיפור הנ"ל, אבל ניחא, זה המצב.
הצלצול תופס אותי בדיוק ברגע שאני מזהה פנים מוכרות לרפואה- יעל, סטודנטית שלמדה שנה מעליי באותו החוג, "יעל! את יודעת אולי איפה זה י'7?" לא שלום, לא מה נשמע, כל עולמי הצטמצם באותו רגע למציאת י'7. "זה ממש מאחוריך" עונה יעל בחיוך, ומאחורי אני רואה באותיות של קידוש לבנה את הצירוף המיוחל של האות והמספר שחיפשתי, ממש כמו בלוטו- י'7. אני נכנס לכיתה בחרדת קודש, מנסה להסתיר את אגלי הזיעה וההתרגשות שמילאו אותי במהלך הבוקר. "בוקר טוב כיתה י'7, שמי נתנאל ואני אהיה המורה שלכם לתנ"ך ולספרות השנה, חשוב לי להכיר את השמות של כולכם ואני מקווה שבשבוע הבא אני כבר אכיר את כולכם. לפני שנתחיל, למישהו יש שאלות?". שלוש ידיים מונפות באוויר- הראשון, נראה כמו מלך הכיתה לשעתיד מחייך חיוך מרוצה ופותח את פיו, אני חושש שהוא הולך לשאול שאלה שאני לא הולך לאהוב- "נתנאל" הוא אומר "השנה רק התחילה והרגע הגענו מהחופש, אולי תתן לנו איזה שיעור חופשי ככה, להתחיל את השנה בטוב?". צחקוקים חנוקים נשמעים סביבו, כשהם מזהים שאני מחייך הצחקוקים הופכים לצחוק של ממש שסוחף אחריו כיתה שלמה, כולל אותי, אנחנו מתקשים לעצור את גל הצחוק שפשט בכיתה ופירק בתוכו כל כך הרבה מתחים וחששות, של כולנו. אני מצליח להרגע מהצחוק ושואל את העלם לשמו, "נדב" הוא עונה ואז משלים ל"נדב אהרוני"- משל היה ג'יימס בונד של בית הספר. "נדב," אני אומר "שיעור חופשי לצערי לא תקבלו, אבל אני מבטיח לך שהולך להיות לנו מעניין יחד השנה" אני עונה לו בקריצה.
יש לי תחושה שאני הולך לאהוב את כיתה י'7.
