סיפור קצר נוסף של נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו, שמספר על תלמידים שונים במערכת החינוך מנקודת מבט מיוחדת: סיפור קצר נוסף מאת נתנאל קאבאליון, בוגר מחזור ט"ו ומורה לתנ"ך והסטוריה בתיכון הראל, מבשרת ציון. קראו עד הסוף!
הצופה מן הצד
דורות על גבי דורות של תלמידים חוויתי. מה לא ראיתי? תלמידים חצופים, חכמים, עצלנים, אלה שסיפרו להם ש"יש להם הרבה פוטנציאל, אבל", אלה שסיפרו להם שלא יצא מהם כלום והם הפכו להיות מנכ"לים, קצינים, אנשי עשייה מהשורה הראשונה. חלקם אפילו נהיו מפורסמים. המפורסמים טענו בראיונות לעיתון שדווקא המשפטים האלה, חסרי המוטיבציה, הם אלו שזמזמו להם באוזן וכל הזמן דחפו אותם קדימה. כדי להוכיח לכולם ובעיקר לעצמם. ממפקד, לקצין, למ"פ, ובסוף כשהשתחררו חיכתה להם משרה נכספת. הם חזרו לבית הספר בטקס יום הזכרון בראש מורם ואני ראיתי אותם מרחוק, גאים במדים עם הסיכות הנוצצות והכומתה שיושבת בנחת על הכתף. לא אמרתי להם כלום. לא העזתי. אבל גם ראיתי את המורה, מת מבושה, שאמר להם שמהם לא יצא כלום והוא כבר חמש עשרה שנים תקוע באותו מקום והתלמיד שלו עם עתיד מזהיר מחייך אליו חיוך נצחון. מנסה לתפוס את מבטו.
את מי עוד פגשתי? פגשתי את העייפים. שמגיעים לבית הספר אחרי לילה שקשה באמת לקרוא לו ככה. שהחיים שלהם זה מאבק אחד מתמשך. ניסיתי לתת להם תמיכה, טיפת מרגוע אחרי הלילה הקשה בו המזרון היה זרוק על הרצפה והם איכשהו ישנו בין שלושה אחרים, לעתים אחים, לעתים זרים. וזה עוד במקרה הטוב. לפעמים היו צריכים לעבוד כל הלילה באולם האירועים האיזורי "פריחת הלוטוס" כדי איכשהו להחזיק את הראש של המשפחה מעל המים. כי האבא נכה או האמא חולת נפש או אלוהים יודע מה. אנשי מוכי גורל שהמורה לספרות הייתה נוזפת בהם שהם נרדמים בשיעור בדיוק באמצע שהם קוראים שיר של יהודה הלוי "אנכי במזרח וליבי בסוף מערב..." והמורה הייתה מתחילה להסביר שיהודה הלוי פיזית נמצא במקום אחד אבל מבחינה נפשית הוא במקום אחר. והרגשתי. הרגשתי איך זה מתאר את מה שאותם אומללים מרגישים באותו רגע. "אנכי בכיתה וליבי מלא דאגה...". אם אותה מורה הייתה יודעת רק רבע ממה שעובר עליהם.
פגשתי את המוצלחים. אלה שלא באמת הזדקקו לי או לבית הספר. שהראש שלהם כבר גלגל את החיים שלהם שלושים שנים קדימה. לרוב הם באמת הצליחו, הגיעו רחוק. הם היו יפים, שאפתניים, אמביציוזיים, תלמידים מצטיינים, אהובים, פופולריים. שאם היה תור אצל אלוהים אז הם איכשהו לקחו ממנו הכל. וכשהם הוציאו במבחן תשעים או מאה זה רק בגלל שבהסעה לבית הספר הם רפרפו על החומר במהירות ואיכשהו קלטו אותו. הלימודים לא היו בראש מעיניהם למען האמת בעיקר כי הם לא היו צריכים אותם. היה הסכם לא כתוב בינם לבין המורים שזה בסדר. הם לא תמיד יהיו בשיעור או וכל עוד הם תורמים במסגרת המעורבות החברתית או תנועת הנוער ומוציאים ציונים גבוהים אז הכל בסדר.
והיו את חסרי האמונה. מהם הכי חששתי משום שלהם הכי דאגתי. כאלו שלא חוו הצלחה או הישג אחד בחייהם. והם כבר התרגלו לזה, וגם שכבר היה משהו שהם יכולים להצליח בו- כמו לצייר את הגלופה לטיול השנתי של סוף השנה או לארגן את הערב הכיתתי ולהגיד מי מביא מה, הם פחדו. כי הכשלון וחוסר האמונה היה טבוע כל כך עמוק ב-ד.נ.א שלהם שהם כבר העדיפו לא לנסות. אותם ניסיתי לדחוף קדימה, ולעתים גם לתת להם משענת. כי כמה זמן אפשר להרגיש שאתה נכשל שוב ושוב. לעתים המורה שאלה שאלה והם מלמלו איזו תשובה שרק אני שמעתי ורק אחרי כמה ניסיונות המוצלח של הכיתה זרק את התשובה הנכונה, בבטחון, בקול. ושאלתי אותם אבל למה, למה לא צעקתם את התשובה. הייתם יכולים לזכות במעט אהדה ותחושת הצלחה. ולא הייתה להם תשובה. רק משכו בכתפיים. ובשיחה האישית עם המחנך החדש עם הניצוץ בעיניים ששאל אותם מה הם אוהבים לעשות, לא הייתה להם תשובה. וכשניסה שוב ושאל אז מה חשוב לך או מה עושה לך טוב הם שוב משכו בכתפיים. וכל כך כאב לי עליהם. כי מהו האדם אם לא סך שאיפותיו וחלומותיו.
אהבתי מאוד את המצחיקים. אלו שדאגו תמיד לשעשע את הכיתה וגם אותי. היו כאלו מוצלחים ממש שאפילו גרמו לרציניים שבמורים להחניק את צחוקם. אבל גם להם דאגתי, כי זכרתי תמיד את הסיפור על הליצן שראו אותו בוכה, ושאלו אותו למה הוא בוכה אז הוא אמר 'אני בהפסקה'. הצחוק, כמעט תמיד, בא לכסות או לחפות על משהו. הבנות היו מסתכלות עליהן בהערצה ולרוב הם היו מרכז הכיתה. אלו שבהפסקות נצמדים אליהם, רוצים בקרבתם ומבקשים לקבל מעט אבק כוכבים.
בחיי שראיתי מאות תלמידים. ותמיד תמיד הייתי שם בשבילם. וכל אחד מהם היה עולם ומלואו. יום אחד הגיעה לבית הספר מנהלת חדשה, עם מילים מפוצצות וחזון מפה עד הירח. היא החליטה שמקומי כבר לא בבית הספר. שהגיע הזמן לעבור 'ללמידה מוטת עתיד' ושמקומי כבר לא פה. ככה היא אמרה. לא התנגדתי. רציתי לספר לה- על החריטות, על המסטיקים, על מילות האהבה, על הסוד שהתגלגל עלי, על ראשים עייפים שנרדמו. אבל לא העזתי. בצהריים הגיע אב הבית ופשוט גרר אותי החוצה. ככה. כמו שאני.
אחרי הכל, אני בסך הכל שולחן.